מאמר זה מסכם את השלב ההיסטורי במסע (”עידן המצוקה“), המצב הנוכחי (רווחת הפרט 1.0), וכן, בהתבסס על מחקרים אחרונים כמו גם על ארגונים חלוצים, את קווי המתאר הראשוניים לשלב הבא (רווחת הפרט 2.0).
למאמר המקורי > תורגם מתוך אתר האקדמיה הבינלאומית לרפואה, תרגום: עדן אור אלון
למרות עליה במודעות לרווחת הפרט של רופאים בשנים האחרונות, המחקר המדעי המגדיר בעיה זו, מזהה את הגורמים התורמים לה, ומספק ראיות לפתרונות יעילים, אישיים ומערכתיים, מתעצב כבר מספר עשורים. במהלך תקופה זו עבר התחום מספר שלבי התפתחות, שכל אחד מהם הושפע לא רק מהרחבת בסיס המחקר אלא גם על ידי שינויים במאפיינים הדמוגרפיים של עבודת המטפל והאבולוציה של מערכת הבריאות ודרכי מתן השירות שלה.
מאמר זה מסכם את השלב ההיסטורי במסע (”עידן המצוקה“), המצב הנוכחי (רווחת הפרט 1.0), וכן, בהתבסס על מחקרים אחרונים כמו גם על ארגונים חלוצים, את קווי המתאר הראשוניים לשלב הבא (רווחת הפרט 2.0). הלך הרוח והמאפיינים העיקריים לכל שלב מתומצתים כאן כדי לספק הקשר למצב הנוכחי, לתאר כיצד השדה התפתח, ולעזור לארגונים ולמנהיגים להתקדם בצורת החשיבה מרווחת הפרט 1.0 לרווחת הפרט 2.0. עתה, כשרבים משיעורי רווחת הפרט 1.0 מוטמעים, על המקצוע, הארגונים, מנהיגים ורופאים, לפעול למען האצת המעבר לרווחת הפרט 2.0.
מודעות למצוקה תעסוקתית בקרב רופאים כמו גם מאמצים לטיפוח רווחת הפרט של רופאים הגיעו לנקודת מפנה בשנים האחרונות. מודעות זו התגברה במהלך מגפת הקורונה, שהדגשה את החשיבות הבסיסית של רווחת הפרט ביכולת הרופאים לתת מענה למטופלים ועבור ארגונים במערכת הבריאות בהשגת משימתם.
למרות עליה במודעות לרווחת הפרט של רופאים בשנים האחרונות, המחקר המדעי המגדיר בעיה זו, מזהה את הגורמים התורמים לה, ומספק ראיות לפתרונות יעילים, אישיים ומערכתיים, מתעצב כבר מספר עשורים. במהלך תקופה זו עבר התחום מספר שלבי התפתחות, שכל אחד מהם הושפע לא רק מהרחבת בסיס המחקר אלא גם על ידי שינויים במאפיינים הדמוגרפיים של עבודת המטפל והאבולוציה של מערכת הבריאות ודרכי מתן השירות שלה. מאמר זה מסכם את השלב ההיסטורי במסע זה, המצב הנוכחי, וכן תובנות בנוגע לאיזה כיוון עלינו להתקדם. מטרת התקציר של כל שלב היא להוות תיאור של השלב ולא לתת ביקורת. מטרה נוספת היא לתאר כיצד רווחת הפרט של רופאים התפתחה והתעצבה.
העבר: עידן המצוקה
העידן ההיסטורי, או איך שאני מכנה אותו ”עידן המצוקה“, מאופיין בחוסר מודעות, או אפילו הזנחה מכוונת, של מצוקת רופאים. שלב זה מתאר בעיקר את השנים שלפני 2005. למרות שתיעוד מידע מוקדם על שחיקת רופאים כמו גם ראיות לפוטנציאל ההשלכות שלו על איכות הטיפול כבר החלו, השיח המקצועי והציבורי לא עסקו במצוקה מקצועית של רופאים.
ראיות משדות אחרים שהראו כי שחיקה מקצועית היא בעיה מערכתית שמקורה בבעיות בסביבת העבודה ולא בחולשה של העובד, תפיסה זו לא אומצה בשדה הרפואי. רופאים נבחרו וסוננו בתהליך אימונים מפרך, ובמובנים רבים הציפייה מהם הייתה להיות גיבורי על. בתי ספר לרפואה ותוכניות מתמחים אופיינו בהלך רוח של ”טקסי מעבר“ שדנה רופאים לשעות עבודה בלתי נגמרות, שלרוב כללה ימי עבודה רצופים ומעט שינה, מנוחה או הפסקות. המדע המתפתח על שינה וביצועים לא כלל רופאים, מהם ציפו לתפקד באותה רמת מצוינות לאורך כל משמרות העבודה שלהם ללא קשר לכמות השינה לה זכו. רופאים עבדו גם כשהיו חולים, בעוד שתוכניות גיבוי היו מועטות אם בכלל היו בנמצא. אם רופאים לא היו מסוגלים להגיע לעבודה, העמיתים שלהם נשאו בנטל. עבור רופאים, הרצון לא להיות לעול על עמיתים לעבודה יצר הרתעה משמעותית מטיפול בצרכים בריאותיים אישיים או במחלות. אלו שהצביעו על הבעיות הקיימות בגישה זו לרוב הודחו לשוליים ונחשבו “חסרי מחויבות“ או “חלשים“.
מנקודת מבט דמוגרפית, רופאים בעידן זה היו גברים בעיקר אשר בת הזוג שלהם הייתה חסרת קריירה. סידור זה אפשר לבת הזוג להקדיש זמן רב יותר לשמירה על רצף הפעילויות הנדרשות בבית, גם כשהרופא נעדר או כשהקדיש זמן מועט מאוד לפעילויות אלו.
הסביבה הטיפולית לא מגובשת, כאשר פחות רופאים היו חלק מפרקטיקות של קבוצה גדולה יותר. שימוש בגיליונות מטופלים (EHR) לא היה נפוץ, ומדידות של שביעות רצון מטופלים ושל איכות הטיפול לא בוצעו באופן שיגרתי. ניתן לייחס זאת באופן חלקי למאפיינים הבסיסיים השונים של מערכת הבריאות באותו זמן, לרופאים הייתה אוטונומיה רבה יותר, פחות פיקוח, ושליטה רבה יותר על סביבת העבודה. אף על פי כן, משלמים ורגולטורים בעידן זה השתמשו בגישת ”תפסתי אותך“ לבקרת תשלומים ותיעוד ששידרה חוסר אמון והטילה ספק ביושרת כל הרופאים עקב התנהגות בלתי מקצועית של כמה מהם.
ברמת הארגון, תשומת לב להשפעת החלטות מנהלים או רגולציות חדשות כל העבודה היום יומית של רופאים הייתה מוגבלת, אם בכלל התקיימה. הרעיון שאיכות הטיפול היא מאפיין מערכתי התחילה רק לתפוס תאוצה. אם קרו טעויות רפואיות, הנחת הבסיס הייתה שהאשמה היא של הרופא המטפל. הדבר בדרך כלל התרחש בצורת האשמה מסוג ”ניתוח שורש הבעיה“ וכן כנסי תחלואה ותמותה בהם אחראים ועמיתים השפילו והאשימו רופאים חדשים. המסר היה שעל הרופא להיות כל יודע וכל יכול בכדי להתמודד עם עם הכשלים במערכת הבריאות ובכדי להבטיח טיפול מיטבי למטופלים בכל הנסיבות הקיימות (כלומר, לרופאים היו אמורות להיות איכויות של אל). לא הייתה כל התייחסות להשפעות רווחת הפרט האישית של הרופא על איכות הטיפול הניתן. צרכים ארגוניים תועדפו מעל צרכי מטופלים ורופאים, ולא הייתה כל התייחסות להשפעות הכלכליות של מצוקת רופאים על היציבות הכלכלית של הארגון.
בזמנים אלו, התרבות המקצועית של רפואה הייתה מאופיינת בהלך רוח של פרפקציוניזם שחיזק את הרעיון של הרופא כאל. מסגרת עבודה זו לא עודדה פגיעות בין עמיתים לעבודה, ובמקביל עודדה רופאים להציג עצמם כמי ש“יש להם הכל“ (”אל תיתן להם לראות אותך מזיע“), ותרמה לתחושת הניכור. עד כדי כך היה המצב שבשיח על מצוקת רופאים המיקוד היה ביחיד במקום במערכת או בסביבה הטיפולית.
ביחד, כל המאפיינים הללו תרמו לכך שהזהות המקצועית של רופאים נטמעה בזהותם כבני אדם. לא היו גבולות בעבודה, והרעיון של גבולות בין החיים המקצועיים לבין החיים האישיים נחשב לחוסר מחויבות. עד כדי כך שתשומת לב לרווחת הפרט של רופא התמקדה ברעיון של עזרה עצמית (Self care): תזונה בריאה, פעילות גופנית, הפחתת סטרס ושינה מספקת כאשר לא נמצאים במשמרת.
ההווה: רווחת הפרט של רופאים 1.0
עם גדילת גוף הראיות והמחקר, החלו להשתנות הפרדיגמות ההיסטוריות הללו. שלב ”רווחת הפרט של הרופאים 1.0“, במידה מסוימת, החל בין שנת 2005 לשנת 2010 והמשיך עד ימינו אנו. שלב זה מאופיין בידע ובמודעות. מחקרים לאומיים החלו לתעד את היארעות המצוקה שחווים סטודנטים לרפואה, מתמחים ורופאים כמו גם מגמות במצוקה לאורך זמן. פרסומים של מחקרים אלו בכתבי עת שעברו בקרת עמיתים הובילו לכותרות בתקשורת הרפואית (כלומר, כתבי עת חינמיים שלא עוברים בקרת עמיתים; ברשת האינטרנטית Medscape) עם הופעות מזדמנות בתקשורת הציבורית (lay press).
חשוב מכך, השלכות שחיקת רופאים וצורות אחרות של מצוקה תעסוקתית (כמו, פגיעה מוסרית, עייפות \ תשישות) החלו לקבל הכרה ולהשפיע על השיח במערכת הבריאות. ההשלכות הפרטיות של שחיקת מטפלים (כמו, פגיעה במערכות יחסים, שימוש בסמים ובאלכוהול, דיכאון ואובדנות) החלו לבסס טענה מוסרית ואתית לפעולה. מחקרים הציגו גם את הקשר בין רווחת הפרט של רופאים ואיכות הטיפול, כולל רשלנות רפואית, שביעות רצון המטופלים, והתנהגות מקצועית. ראיות אלו הובילו להקמת קואליציה של בעלי ענין שעסקו ברווחת הפרט של רופאים והובילו להרחבת מודל שלוש המטרות למען בריאות (טיפול טוב יותר לפרט, בריאות טובה יותר לקהילה ועלויות נמוכות) למודל ארבעה המטרות הכולל את רווחת הפרט של רופאים. מחקרים אחרים ביססו את הקשרים בין שחיקת רופאים ופרודוקטיביות קלינית כמו גם תחלופת רופאים, מה שמשך את תשומת הלב לעלויות הכלכליות של שחיקת רופאים למערכת הבריאות ולחברה.
הפרופיל הדמוגרפי של רופאים בעידן זה התפתחה: שוויון מגדרי של בוגרי בתי ספר לרפואה ושיעור גדל והולך של נשים בקרב קהילת הרופאים. יותר רופאים החזיקו מערכות יחסים בהן לשני בני הזוג קריירה מה שככל הנראה הגביר את מעורבות הרופאים בתחומי האחריות בבית. הדפוס ההיסטורי של זהות מקצועית המשתלטת על הזהות האישית נעה לעבר תפקיד כפול וצורך ב“איזון“ הזהות האישית והמקצועית (איזון בין עבודה לבין חיים אישיים).
במקביל לשינויים דמוגרפיים אלו, שינויים מרחיקי לכת התרחשו בהכשרה ובסביבת העבודה. סטאז‘ והתמחות הפכו למסגרת עבודה מבוססת כשירות, והגבלות משמעותיות על משך שעות העבודה הוכנסו. אחידות בשדה הרפואי החלה להיכנס לתוקף מה שהוביל לכך שרוב הרופאים החלו לעבוד בהתאם למודלי עבודה ברורים. השימוש בגיליון מטופל (EHR) החל לתפוס תאוצה עם העבר חוק טכנולוגית המידע הרפואי לבריאות כלכלית וקלינית בשנת 2009 (Health Information Technology for Economic and Clinical Health), אשר הגדיר והחזיר את חשיבות השימוש בגיליון המטופלים (EHR). למרות שארגונית החלו להעריך את ההשפעה המנהלית של גיליון המטופל (EHR) על רופאים, המענה הייתה לספק לרופאים הזדמנויות ללמידת ”טיפים וטריקים“ שיהפכו אותם ליעילים יותר ביכולת להשתמש בטכנולוגיה שאיננה אופטימלית.
במאמץ לכמת ביצועים, ארגונים החלו להעריך רופאים שהשתמשו בשורה של מדדים חדשים, כולל מדידת שביעות רצון מטופלים, איכות, עלויות, ויעילות. רופאים הכירו יותר ויותר מונחים כמו יצירת יחידת ערך יחסי, מטרות ביקורים \ חשבונות, שילוב תשלום, קווי שירות, תוצאה מקסימלית, וכן רווח תפעולי נקי. הדבר תרם לתפיסת אי ההתאמה בין ערכים מקצועיים של הרופאים אל מול המוטיבציות וההעדפות של הארגון.
ברמת הארגון, מודעות לטבע המערכתי של בעיה החל להתפתח. המענה, למרות זאת, בדרך כלל נשאר ממוקד ברמת הפרט והתמקד במתן טיפולים למצוקת רופאים (כמו, בריאות הנפש, תמיכת עמיתים) כמו גם טיפול חוסן אישי באמצעות התערבויות להפחתת סטרס המבוססות מיינדפולנס. חרף מאמצים אלו, שאלות הקשורות ברישיון העבודה וסטיגמה של מצבים שונים בבריאות הנפש נשארו כמחסום לקבלת עזרה.
ארגונים החלו להתייחס למצוקת רופאים כעלות מרכזית הכרחית, אבל, מרגע שהצליחו להקצות משאבים לקידום רווחת הפרט של רופאים, הם תפסו זאת כ ”השקעה חוזרת“. כשהם שקלו להתמודד עם כשלים בסביבת העבודה, ארגונים ראו את הבעיה כמשחק סכום אפס. הלך רוח זה רואה בהעברת הנטל של עומס העבודה והעול המנהלתי כדרך הבלעדית להקלה על רופאים. מסגרת עבודה זו הציעה גישה מערכתית לשיפור רווחת הפרט של רופאים שבמקביל תחמיר את רווחת הפרט של עובדי הבריאות, מה שיסתיים באפס תוצאות.
ברמה המקצועית, דיונים בנוגע ל“תרבות שלרווחה“ החלו לתפוס מקום אבל נטו להתמקד במסר שעודד רופאים ”לדאוג לעצמם ולהגביר את החוסן הנפשי שלהם“. רופאים החלו להביע תסכול מכך שגישה זו כושלת ביכולתה להתמודד עם בעיות בסביבת העבודה המצויות מתחת לפני השטח ושמהוות את עיקר הבעיה. חלק מהרופאים הציעו שמנהלים במערכת הבריאות הם שורש הבעיה. הפשטה מוגזמת זו איננה מדויקת או מאפשרת התקדמות לעבר פתרון, ואכן היא הובילה לפילוג והאשמה הדדית של שעיר לעזאזל (רופאים מאשימים מנהלים; מנהלים מאשימים רופאים) מה שתקע טריז בין רופאים לבין אלו שעימם היו אמורים לעבוד כדי לשפר את סביבת העבודה.
למרות שרופאים התווכחו על מה הדרך הטובה ביותר לתאר את המצוקה המקצועית שלהם וכיצד למדוד אותה, הייתה הסכמה על כך שהבעיה מתפשטת ושסביבת העבודה היא המקור. קבלת התפשטות המצוקה המקצועית יצרה פתיחות בקרב רופאים נוספים שיכלו לדון באתגרים המקצועיים שלהם. הדבר עזר לרופאים נוספים שהתמודדו עם קשיים בבדידות להבין שהם לא לבד ולגרום לרצון גדול יותר לדון במצוקתם עם קולגות.
העתיד: רווחת הפרט של רופאים 2.0
סביב 2017, ארגונים חלוצים החלו לעבור לשלב רווחת הפרט 2.0. מעבר זה הואץ על ידי מגפת הקורונה, שהראתה את חשיבותה הבסיסית של רווחת הפרט של רופאים במערכת הבריאות ואת ההשפעה העמוקה של מאפייני העבודה על רווחת הפרט. שלב רווחת הפרט 2.0 מאופיין בפעולה אקטיבית ובהתערבויות מערכתיות להתמודד עם הסיבות השורשיות למצוקה תעסוקתית. ליבת שלב זה היא במעבר מהיחיד לכיוון מערכות, תהליכים, צוותים, ומנהלים. חשיבות המעבר לשלב 2.0 קיבלה תוקף באמצעות פעולה משותפת של האקדמיה הלאומית לרפואה למען רווחת הפרט של רופאים וגם הדוח הרשמי של הועדה על גישות מערכתיות לשיפור הטיפול במטופלים באמצעות תמיכה ברווחת הפרט של רופאים שיצא בסוף 2019.
חיפוש השעיר לעזאזל והאצבעות המאשימות שפילגו רופאים ומנהלים בשלב 1.0 הוחלפו בדרך חשיבה שך שותפות בין רופאים לבין מנהלים במטרה למצוא פתרונות פרקטיים ויציבים. קיימת ההבנה שרופאים נתונים לאותן מגבלות שמשפיעות על כלל בני האדם, עם תשומת לב למספר תקנים מספק, הפסקות ומנוחה כחלק מהצרכים שלהם. שלב זה נבנה מבסיס על פיו שחיקה מקודדת כסינדרום מקצועי שהוגדר על ידי ארגון הבריאות העולמי, התבססו הגדרות מתואמות לשחיקה, כלים מתאימים להערכת הסינדרום פותחו, קיבלו תוקף ועברו התאמה (crosswalked); הנוירו-ביולוגיה של מצוקה תעסוקתית זוהתה; וההבחנה בין שחיקה לבין דיכאון הובהרה.
ברמה הארגונית, הלך הרוח בשלב זה מתמקד בטיפוח רווחת הפרט ובמניעת מצוקה תעסוקתית במקום להפחית פשוט את רמת השחיקה. מנהיגים בכירים, כמו סמנכ“ל רווחת הפרט (CWO), מונו בכדי להתמודד עם הגורמים המערכתיים. המבנים והמשאבים שיאפשרו למנהיגים אלו להוביל שינוי ארגוני כבר מבוססים. אימצו כבר את תכנון ועוד עקרונות הגורמים האנושיים. המיקוד הארגוני נע מצרכי המטופל לעבר התמקדות באדם, גישה הפונה לצרכי כך היחידים בסביבה הטיפולית שכן שני הצדדים הכרחיים ומועילים להשגת התוצאים הרצויים. הדבר כולל דאגה לצוות ויציאת סביבה ארגונית שמטפלת במנהיגות, מקצועיות, עבודת צוות, תרבות ארגונית, השמעת קול, וכן גמישות. הצרכים של רופאים, כולל שינה ואינטגרציה בין עבודה לבין חיים פרטיים מקבלים הכרה ותמיכה. בשלב 2.0, הארגון עובר מתפיסה של רווחת הפרט כהוצאה הכרחית לתפיסה של רווחת הפרט כאסטרטגיית ליבה של הארגון. תפיסת המשאבים המוקצים כהשקעה חוזרת הופכים להיות מסגרת עבודה של השקעה בעלת ערך.
מנקודת המבט הדמוגרפית, קיים ייצוג דומה לשני המינים במקצוע הרפואה, ולרוב הרופאים מערכת יחסים בה לשני בני הזוג קריירה ומחויבות משותפת בחיי המשפחה. כדי לאפשר לאנשים לעמוד במחויבויות אלו, ארגונים יצרו גמישות בסביבת העבודה שאפשרה לרופאים לעמוד במחויבויות המקצועיות והאישיות בחייהם. הדבר מספק לארגון יתרון תחרותי בגיוס ובשימור עובדים, ומאפשר לרופאים לעבוד במשרה מלאה ועדין להתאים עצמם לצרכים האישיים שלהם במקום לעבוד במשרה חלקית בכדי לעשות זאת. ברמת היחיד, רופאים עברו מהלך מחשבת של איזון הזהות האישית והמקצועית לעבר אינטגרציה של השתיים לכדי זהות אחת שלמה לה ממדים אנושיים, אישיים ומקצועיים.
השילוב של גיוון, שוויון, והכללת רווחת הפרט כבר מוכר. למרות שתחומים אלו שונים אחד מהשני, קידום שוויון (אנטי גזענות) והתמודדות עם איומים וגורמים מערכתיים החותרים תחת דיון, שוויון והכללה מוכרים כחלק בסיסי מהמאמצים לקידום רווחת הפרט. בהתאם להנחת היסוד, יותר שיחות אותנטיות לגבי כשלים ארגוניים בתחומים אלו מתרחשים במקביל לפעולה.
ברמה המקצועית, הדגש הוסט מתרבות של רווחה לתרבות של פגיעות וחמלה עצמית, המכירה בכך שרופאים אינם מושלמים, שהם יעשו טעויות, ושעליהם להיות פגיעים ולתמוך אחד בשני. רופאים מגירים בכך שיתכן ויש להם עקב אכילס בכל הנוגע לפרפקציוניזם ולביקורת עצמית והם מקדישים עצמם לפיתוח מיומנויות שיעזרו בהתמודדות עם דרך מחשבה זו. תמיכה בין עמיתים כוללת לא רק יצירת קשרים אלא גם יצירת חוויות קהילתיות משותפות, תמיכה הדדית, ודאגה אחד לשני. תוכניות אימון מאמצות עקרונות אלו ועובדות על פיתוח אקטיבי של איכויות אלו כממדי ליבה של כשירות כמו גם של טיפול הוליסטי של רווחת הפרט של סטאז‘רים ומתמחים.
קריאה לפעולה
הפנמנו את השיעורים של שלב 1.0, וארגונים חלוצים החלו לנוע לעבר שלב רווחת הפרט 2.0 (טבלה). על אנשי המקצוע, הארגונים, המנהיגים וכן על רופאים יחידים להניע את המעבר לשלב 2.0.
ברמה המקצועית הרחבה, על מנהלים רופאים ועל קהילות מקצועיות לאמץ את הלך המחשבה של הרופא כאדם במקום הלך המחשבה של הרופא כגיבור (תמונה 1). מנטליות זו תאפשר העברת ערכים אלו לדור הבא של רופאים כבר משלב ההכשרה הן ברמה הקוגניטיבית והן ברמת התשתית, המתווה והציפיות מתוכנית ההכשרה הקלינית. מהלך זה ידרוש קישום של ערכי הליבה של המקצוע (מחוייבות לצרכי המטופל, שירות, אלטרואיזם) יחד עם המציאות של מגבלות הגוף האנושי והרעיון של גבולות בריאים, גבולות מתאימים בעבודה, אינטגרציה בין העבודה לבין החיים האישיים, ותשומת לב לצרכים אישיים כחלק מהמקצועיות. על אנשי המקצוע בשטח לאמץ ערכים אלו כמו גם להקנות אותם לרופאים בהכשרה, יחד עם ערכי ליבה נוספים, באופן אחראי. יש לעשות מאמצים נרחבים לשינוי תרבות הפרפקציוניזם הרווחת במקצוע לעבר הלך מחשבה של מצוינות המשולבת עם חמלה עצמית וצמיחה.
טבלה 1: מאפייני השלבים השונים של תנועת רווחת הפרט של רופאים
רווחת הפרט 2.0 | רווחת הפרט 1.0 | עידן המצוקה | |
-פעולה -התערבויות מערכתיות למניעת השפעת מצוקת רופאים על מטופלים | -מודעות -הערכה להשלכות מצוקת רופאים ורווחת הפרט שלהם | -חוסר מודעות -חוסר שומת לב להשפעה של מצוקת רופאים על מטופלים | מודעות |
תרבות של פגיעות וחמלה עצמית | תרבות של רווחת הפרט | תרבות של שלמות | תרבות מקצועית |
רופאים עם תכונות אנושיות | רופאים עם איכויות של גיבורי על | רופאים עם תכונות אלוהיות | דימוי מקצועי |
סביבה ארגונית הדואגת לפיתוח התאמה לרופאים כמו גם דאגה הוליסטית לרופאים | מסגרת עבודה מתאימה | זכות מעבר | הלך מחשבתי |
-התמקדות בצרכים של אנשים (מטופלים ורופאים) מערכות -תשתית ממנהיגות הארגון שתקדם את קווחת הפרט -התמודדות עם בעיות מערכתיות דרך הנדסת גורמים אנושיים; -התפתחות מאפייני התרבות הארגונית שתורמים למצוקה | -התמקדות בצרכי -המטופלים -צוותים -חוסן נפשי אישי -הערכה לגורמים מערכתיים שגורמים למצוקה, אבל קידום פתרונות אישיים | -התמקדות בצרכי הארגון -יחידים -דאגה עצמית -האשמת היחיד במצוקה (חולשה אישית) | הלך מחשבתי בארגון |
מערכת יחסים משותפת למציאת פתרונות | עימותים: רופאים מאשימים מנהלים בבעיות שלהם; מנהלים מאשימים רופאים | הזנחה הדדית | מערכת יחסים בין רופאים לבין מנהלים |
-חוסר מודעות -חוסרתשומתלב -להשפעהשלמצוקת -רופאיםעלמטופלים | איזון חיים מקצועיים וחיים אישיים | אין גבולות בעבודה | הלך מחשבתי של רופאים |
בעיות של משחקים שאינם סכום אפס | בעית משחק סכום אפס | התעלמות ממצוקת רופאים | הלך מחשבתי של מנהלים |
רגולציות והחלטות מנהלתיות מושפעות על ידי צרכי הרופאים | מודעות להשפעת של רגולציות והחלטות מנהלתיות על רופאים | חוסר תשומת לב להשפעת רגולציות והחלטות מנהלתיות על רופאים | הלך מחשבתי של משלמים ורגולטורים |
קהילה (חוויות משותפות; דאגה אחד לשני; תמיכה הדדית) | קשר | בידוד | אוריינטציה כלפי עמיתים |
מניעת מצוקה וקידום סיפוק מקצועי | טיפול במצוקה קיימת | הזנחה\ התעלמות | הגישה למצוקה של היחיד |
-פיתוח מודלים חדשים לתיעוד קבוצתי במקום פרטני וכן לסדר הכניסה למרפאה דרישה של גיליונות -מטופל (EHR) טובים יותר מהספק שיתוף פעולה בין גיליון המטופל (EHR) וגופים רגולטורים להגבלת דרישה לתיעוד בעל ערך נמוך -מעקב מדדי גיליון מטופל (EHR) לטובת הערכת יעילות \ עומס העבודה ולטפל באופן יזום בבעיות | לימוד טיפים וטריקים לרופאים בכדי למקדם את יכולתם להשתמש בצורה אופטימלית בטכנולוגית גיליון המטופל (EHR) | לא נגיש \ רלוונטיות נמוכה | הגישה לתרומה טכנולוגית |
בחינה קפדנית של התערבויות ברמת הארגון להפחתת סטרס ולקידום רווחת הפרט של רופאים | -תיאור הבעיה והשלכותיה על סטודנטים לרפואה, סטאז‘רים, ורופאים -מחקרי התערבות מעטים הבוחנים דרכים להפתחתת סטרס | מעט מחקרים שהתמקדו באחבון הבריאות הנפשית של היחיד (כלומר, דיכאון), בעיקר בקרב סטאז’רים | התמקדות במלגות ובמחקר |
-השקעה בעלת ערך -רווחת הפרט של רופאים היא ערך בסיסי ומרכזי באסטרטגיה הארגונית | -השקעה חוזרת -רווחת הפרט של רופאים היא הוצאה הכרחית | התעלמות | הלך מחשבתי של הקצאת משאבים לטובת רווחת הפרט של רופאים |
גיליונות מטופל EHR |
ברמה הארגונית, המעבר לרווחת הפרט 2.0 דורש התקדמות ממודעות לעבר פעולה (תמונה 2). הוא דורש מארגונים לבסס מנהיגות, תשית, ותהליכים הכרחיים לטיפוח התקדמות ארגונית יציבה לעבר תוצאים רצויים. מהלך זה דורשת התייחסות לגורמים מערכתיים המניעים מצוקה תעסוקתית ומפחיתים סיפוק מקצועי. הוא כולל תשומת לב ליעילות הסביבה הטיפולית וכן למימדים בתרבות הארגונית שיכולים לקדם או לעכב את רווחת הפרט. על ארגונים לאמץ הנדסה של גורמים אנושיים ולקיים תכנון מחדש שייצור עומסי עבודה יציבים ואפשריים להתמודדות עם, שיאפשר החלפה במקרים בהם הרופא חולה, ושישלב הפסקות ומנוחה מתאימים. ארגוני בריאות חייבים להעמיק את המחוייבות שלהם לפיתוח מנהיגות, להגברת הפתיחות כלפי ביקורת של אנשי מקצוע בארגון, ולתת התחייבות אותנטית יותר לעבודת צוות ולאופטימיזציה של טיפול מבוסס עבודת צוות כמו גם לקדם סביבה המבוססת על אמון.
עבור מנהלים, האצת המעבר לשלב רווחת הפרט 2.0 דורש טיפול בהתנהגויות המנהיגות שמטפחות סיפוק מקצועי ליחידים ולצוותים. אלו כוללות דאגה מתמדת לאנשים, טיפוח מערכות היחסים עם יחידים ועם צוותים, ומתן השראה לשינוי. המהלך דורש קידום שיתופי פעולה ומעורבות משותפות ל עיצוב מחדש והשמת שינויים הכרחיים, הן של רופאים והן של מנהיגים. עבודה משותפת לפיתוח תחושה משותפת של תכלית כמו גם יצירת התאמה בין ערכי הארגון וערכי המקצועי מהווים צעד בסיסי בתהליך.
עידן המצוקה:
-איכויות של אל
-שלמות
-חוסר גבולות בעבודה
-דאגה עצמית
-בידוד
-ביצועים
רווחת הפרט 1.0:
-איכויות של גיבור על
-רווחה (WELLNESS)
-איזון בין חיים אישיים למקצועיים
-חוסן נפשי
-קשר
-תסכול
רווחת הפרט 2.0:
-תכונות אנושיות
-הלך מחשבתי של פגיעות וצמיחה
-אינטגרציה בין חיים אישיים למקצועיים
-חמלה עצמית
-קהילה
-משמעות ותכלית
עידן המצוקה:
-חוסר מודעות
-התמקדות בצרכי הארגון
-סביבה נוקשה
-יחדי
-התעלמות ממצוקה
-אוטונומיה מלאה
-הזנחה
-התעלמות מהשפעות כלכליות
-רופאים ומנהלים מתפקדים באופן עצמאי ובנפרד
רווחת הפרט 1.0:
-מודעות
-התמקדות בצרכי המטופל
-בחירה
-צוות
-טיפול במצוקה
-שיטת המקל והגזר
-האשמת היחיד
-השקעה חוזרת
-מערכת יחסים טעונה בין רופאים לבין מנהלים
רווחת הפרט 2.0:
-פעולה
-התמקדות בצרכי האנשים
-גמישות
-מערכת
-מניעת מצוקה וטיפוח סיפוק מקצועי
-אוטונומיה מיושרת
-אחריות משותפת
-השקעה בעלת ערך
-שיתוף פעולה בין רופאים לבין מנהלים
ברמת היחיד, המעבר לשלב רווחת הפרט 2.0 דורש מודעות גבוה בשילוב חמלה עצמית, גבולות, ודאגה עצמית יחד עם ערכים מקצועיים נוספים. על רופאים להכיר בכך שהם נתונים למגבלות אנושיות וזקוקים למנוחה, הפסקות, שינה, מערכות יחסים אישיות, וצרכים אישיים. עליהם להימנע מתפקיד הקורבן, להפסיק להאשים מנהלים, ולהיות חלק מהפיתרון. אלו דורשים השלכת הנרטיב שרופאים חסרי יכולת בהשפעה על שינוי מרחיק לכת בארגון (חוסר אונים נלמד), שאיננו נכון ומהווה מחסום ליצירת שינוי מערכתי שכה נדרש. הנעת שינוי כזה דורש מרופאים לעבור בשיתוף פעולה עם מנהלים לטובת שיפור הסביבה הטיפולית ומערכת הבריאות בכלל. על הרופאים להאמין במהירות שלהיות רופאה היא פריבילגיה ושכבוד דורש מחוייבות לאחר וכן אחריות הכוללת הקרבה. למרות זו, למשימה זו הדואגת למטופלים ולקהילה יש מגבלות. יש לאזן זמנים בהם העבודה אינטנסיבית עם זמן מספק לטעינה מחדש. רופאים הם האחראים היחידים ללמידה של ניווט האתגרים המקצועיים שלהם תוך שהם נותנים מענה לצרכים האישיים שלהם. הדבר כוללל טיפוח חמלה עצמית ודאגה עצמית (שינה, פעילות גופנית, מנוחה) וכן אינטגרציה של החיים המקצועיים עם האישיים. לרופאים צריכה להיות מחוייבות חזרה לתמיכה בעמיתים שלהם. עליהם לשאוף ליצירת קהילה אחד עם השני, כולל מערכות יחסים המאפשרות פגיעות ותמיכה הדדית.
מפות דרכים המסייעות בהוצאה לפועל של שינויים אלה ברמת המקצוע, הארגון, המנהיגים, והיחיד פותחו, נלמדו ופורסמו. ארגונים ויחידים שלא החלו את המסע שלהם צריכים להשתמש במפות דרכים אלו כמקום התחלה טוב. על כל הרופאים לעבוד למען הנעת ההתקדמות בתחום ההשפעה שלהם. מחקרי המשך וגילויים ארגוניים יעצימו את הידע הנוכחי ויספקו מידע חדש שיעזור לשגשוג שלב רווחת הפרט 2.0. עם התבגרות שלב זה, קווי המתאר של שלב רווחת הפרט 3.0, שכרגע לא ניתן לזהותם, יתפתחו ויתממשו לכדי מציאות.
מסקנה
בשלושת העשורים האחרונים נעשתה התקדמות מטאורית בשדה רווחת הפרט של רופאים. עברנו מעידן של מצוקה, המאופיין בהתעלמות והזנחה, לעידן של מודעות ושל תובנות. ארגונים מובילים עבר עשו את המעבר מידע לעבר פעולה אותנטית. מחקר ויישום מוצקים שנעשו על ידי ארגונים מובילים הם המתפתח להתפתחות שדה זה. על המקצוע, הארגונים, המנהיגים ועל הרופאים להתחייב להנעת המעבר לעבר עידן רווחת הפרט 2.0. עכשיו הזמן לפעול.