המחקר, שכלל כמעט 6,000 רופאים, בחן את ההבדלים בשחיקה בין רופאים עם וללא מוגבלות.
מתוך 5,917 הרופאים שהשתתפו בסקר, 3.1% דיווחו שיש להם מוגבלות כלשהי. המוגבלויות הנפוצות ביותר שדווחו היו בעיות בריאות כרוניות (32.4%) ומוגבלויות ניידות (24.9%).
הממצאים העיקריים:
לרופאים עם מוגבלות היו סיכויים גבוהים יותר בשיעור 45% לדווח על דפרסונליזציה מאשר רופאים ללא מוגבלות.
רופאים עם מוגבלות דיווחו על תשישות רגשית (emotional exhaustion) לעתים קרובות יותר מרופאים ללא מוגבלות, אך ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית.
החוקרים סבורים כי גורמים עיקריים התורמים לשחיקה קשורים לגזענות מוסדית וחוסר אחידות במדיניות וקשיי נגישות שמוסדות וארגונים מעסיקים מציבים עבור רופאים עם מוגבלויות. הם מצאו גם כי רופאים עם מוגבלויות נתקלים לעתים קרובות בהתעלמות, הערות פוגעניות, איומים ואפילו אלימות ממטופלים ומעמיתים. הם גם סובלים מפערי שכר לרעתם לעומת רופאים ללא מוגבלות.
המחקר ממליץ שמוסדות רפואיים צריכים לפתח מדיניות ייעודית לתמיכה ברופאים עם מוגבלויות, כולל חשיפה בטוחה של המוגבלות, הנגשה, הדרכה על הטיות לא מודעות, טיפול בהתעללות והשוואת שכר הוגנת.