מחקר זה בחן את הקשרים בין חמלה עצמית לבין פגיעה מוסרית בקרב עובדי מערכת הבריאות בקוויבק, קנדה, במהלך מגפת הקורונה.
פגיעה מוסרית מתארת מצבים בהם אדם נאלץ לפעול בניגוד לאמונותיו המוסריות, דבר שעלול לגרום למצוקה פסיכולוגית קשה. חמלה עצמית, הכוללת קבלה של מגבלות אנושיות, נחשבת לכלי התמודדות אפשרי עם פגיעה מוסרית.
המחקר התבסס על שאלונים שמילאו 572 משתתפים, רובם אחיות, שבחנו את רמות החמלה העצמית ואת היקף הפגיעה המוסרית בקרבם. חמלה עצמית נמדדה דרך שלושה ממדים: טוב לב כלפי העצמי מול שיפוט עצמי, תחושת שותפות אנושית מול תחושת בידוד, ומודעות קשובה (מיינדפולנס) מול הזדהות יתר עם קשיים. כמו כן, הפגיעה המוסרית נבחנה בשני ממדים: פגיעה מוסרית המופנית כלפי העצמי ופגיעה מוסרית המופנית כלפי אחרים.
הממצאים הראו כי רמות גבוהות יותר של חמלה עצמית היו קשורות להפחתה משמעותית בסיכון לפגיעה מוסרית. במיוחד, טוב לב כלפי העצמי ומודעות קשובה היו קשורים להפחתת הפגיעה המוסרית באופן הבולט ביותר. לעומת זאת, תחושת שותפות אנושית לא הראתה קשר מובהק סטטיסטית להפחתת הפגיעה המוסרית.
מסקנות המחקר מצביעות על כך שחמלה עצמית עשויה לשמש כלי יעיל למניעת פגיעה מוסרית בקרב עובדי מערכת הבריאות, במיוחד בתקופות משבר כמו מגפת הקורונה. יוזמות שמטרתן לטפח חמלה עצמית בקרב העובדים יכולות לתרום לבריאותם הנפשית ולהפחית את הסיכון לבעיות כמו חרדה, דיכאון ושחיקה מקצועית.