המאמר מתמקד בשחיקה בקרב סטודנטים לסיעוד, תופעה שהחריפה מאז פרוץ מגפת הקורונה.
כיום, כחמישית מהסטודנטים לסיעוד ברחבי העולם חווים שחיקה, מה שמעלה חששות כבדים לגבי עתיד כוח העבודה בתחום הסיעוד. הסטודנטים מתמודדים עם לחצים כפולים - אקדמיים וקליניים - מה שהופך אותם לפגיעים במיוחד לשחיקה ולבעיות בריאות נפשית.
המחקרים הקיימים והתערבויות שנוסו עד כה התמקדו בעיקר בגישות ממוקדות פרט, כמו אימוני חוסן נפשי ומיינדפולנס. אולם, המאמר טוען כי גישה זו אינה מספיקה. במקום זאת, הכותבים קוראים לפיתוח והטמעה של התערבויות ברמת המערכת והמדיניות, שעשויות להיות יעילות יותר בטווח הארוך. הם מדגישים את הצורך בשיתוף פעולה בין מוסדות אקדמיים, מנהיגי מערכת הבריאות וחוקרים כדי לטפל בגורמי השורש של הבעיה.
המאמר מציע מודל חדשני של "איזון חוסן-לחץ" להמחשת הצורך בפתרונות מערכתיים לצד חיזוק החוסן האישי של הסטודנטים. הכותבים ממליצים על שילוב גישות מתחומי הנדסת אנוש, הנדסת מערכות ותכנון ארגוני בפיתוח פתרונות יעילים. בנוסף, הם קוראים למנהיגים פוליטיים וקובעי מדיניות לנקוט בפעולות רגולטוריות ומדיניות לטיפול בשחיקה במערכת הבריאות ולהגנה על אחיות וסטודנטים לסיעוד.