המחקר בדק את יעילות הטיפול בפסילוסיבין לשיפור תסמיני דיכאון, שחיקה והפרעת דחק פוסט-טראומטית בקרב אנשי צוות רפואי שעבדו בקו החזית במהלךהקורונה.
במחקר השתתפו 30 רופאים, אחיות ואנשי מקצוע רפואיים ללא אבחנות פסיכיאטריות מוקדמות, אך עם תסמיני דיכאון בינוניים עד חמורים. במסגרת המחקר חולקו המשתתפים אקראית לשתי קבוצות: קבוצה אחת קיבלה מינון של 25 מ"ג פסילוסיבין, ואילו השנייה קיבלה 100 מ"ג ניאצין (קבוצת הביקורת). ההליך כלל שני מפגשי הכנה, מפגש טיפול יחיד ושלושה מפגשי אינטגרציה. המטרה העיקרית הייתה למדוד את השינוי בתסמיני הדיכאון, כאשר מטרות משניות כללו שינוי בתסמיני שחיקה ו-PTSD. ממצאים עיקריים:
הממצאים הראו ירידה משמעותית בתסמיני הדיכאון בקבוצת הפסילוסיבין בהשוואה לקבוצת הניאצין. ממוצע השינוי במדד הדיכאון היה -21.33 בקבוצת הפסילוסיבין לעומת -9.33 בקבוצת הניאצין.
אמנם נצפה שיפור גדול יותר בתסמיני שחיקה ו-PTSD בקבוצת הפסילוסיבין, אך ההבדלים לא היו מובהקים סטטיסטית עבור מדדים אלו.
המחקר מצביע על כך שטיפול בפסילוסיבין הוא גישה חדשנית ויעילה להפחתת תסמיני דיכאון בקרב אנשי צוות רפואי שסבלו בעקבות עבודתם במהלך המגפה, ומציע אפשרות חדשה לטיפול בתסמינים פוסט-מגפתיים.